כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע, עבורה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין; יבוא סמים עבירה לפי סעיף 13 + 19א' לפקודת הסמים המסוכנים ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין ועבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (שתי עבירות). על פי עובדות כתב האישום קשר המשיב קשר עם אחר שזהותו אינה ידועה לייבא לארץ סמים מסוג קוקאין. חבילה של סמים מסוג זה במשקל של 7,106 גרם נשלחה מפנמה אל המשיב בדואר כאשר הסמים היו מוטמנים בתוך נרות. הסמים אותרו ע"י המכס והמשטרה והמשיב נעצר כאשר הגיע לסניף הדואר כדי לקבל את החבילה. לאחר מעצרו נערך חיפוש בביתו ושם נתפס סם מסוג חשיש במשקל של 23.90 גרם.
ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. אעיר רק כי על פי עובדות כתב האישום נראה כי תתעורר שאלה משפטית האם ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית המתייחסת לחבילת הקוקאין, זאת מאחר וחבילה זו לא הגיעה לידיו. בכל מקרה שאלה זו הינה שולית מאחר ואין חולק כי קימות ראיות לכאורה להוכחת עבירה של יבוא הסם לארץ והקשר לעשות כן, וכן עבירה של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית המתייחסת להחזקת החשיש בביתו. המשיב הודה במיוחס לו. כאמור הסמים נתפסו. מכאן שקיימות ראיות להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום.
טענתו של המשיב, שלא עלתה כטענה ראשונה עת נחקר, היא כי הסתבך בחובות עקב נטילת הלוואות בשוק האפור ואולץ לשלש כבלדר לקבלת הסמים כדרך מפירעון חובו. יצוין כי טענה זו עלתה לראשונה רק בשלב מאוחר של חקירותיו והמשיב לא סיפר ממי לווה כספים וכן לא חשף את זהות המזמינים של הסמים. עם זאת אינני רואה בכך, בהכרח, עילה לפסול את גרסתו זו על הסף. ניתן להבין חשש מחשיפת העובדות ואותם גורמים עבריינים (אם יש כאלו) מאחר וקיים קושי אמיתי להבטיח את שלומו של אדם שיחשוף את זהותם, ולמרבה הצער הדברים ידועים. בכל מקרה אמינות טענה זו תיבחן בפני המותב שידון בתיק העיקרי. הוא זה שיוכל גם להכריע בטענה האם בנסיבות אלו קמה למשיב הגנה של כורח או צורך. סבור אני כי על פניו סיכויי טענה זו קלושים מאחר ומדובר, גם על פי גרסה זו, בכניסה מרצון למצב הסכנה שגרם, לטענת המשיב, לביצוע העבירה. בכל מקרה טענות אלו יבוררו בהליך העיקרי. ההלכה היא כי בשלב זה בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק לאחרונה:
"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95
זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05
פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.11.2005))." (בש"פ 826/08
קיאל קשאש נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08)).
ראו גם את:
בש"פ 868/08
חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);
בש"פ 663/08
סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 12.2.08);
וכמו כן את בש"פ 10426/07
אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.08).
אין חולק כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות את חזקת המסוכנות מכוח הוראת החוק. יבוא סמים ואחזקתם שלא לשימוש עצמי הן עבירות הנמנות על שרשרת הפצת הסמים. עבירות אלו מסכנות את שלום החברה מאחר והסמים הם הדלק המניע את גלגלי הפשיעה. ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מגרסת המשיב עצמו שהסכים לשמש בלדר סמים, לטענתו, כדרך לפירעון חוב של הלוואה שנלקחה בשוק האפור, לאחר שאוים ונסחט. כל אלו הם מאפיינים של פשיעה מאורגנת שהמשיב הפך, לגרסתו, לכלי בידי אותה מערכת.
יודגש כי מעבר למסוכנות לא נטענת כנגד המשיב עילה אחרת של מעצר. אין חשש להשפעה על עדים בהיות כל העדים אנשי משטרה ומכס. החשש להימלטות מאימת הדין הוא חשש מובנה כל אימת שנאשם עומד לדין בעבירה של פשע חמור. עם זאת אין במקרה זה ראיות של ממש לכוונות הימלטות.
חזקת מסוכנות הקבועה בחוק היא חזקה הניתנת לסתירה. בהתאם, וכפועל יוצא מכך, גם כשקיימת עילת מעצר כנגד המשיב , על בית המשפט לבדוק אם עולה בידי המשיב לסתור את חזקת המסוכנות וגם אם המסוכנות עומדת בעינה אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, וכך נקבע באחת הפרשיות:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." (בש"פ 4414/97
מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)).
ולעניין חובת שקילת חלופת מעצר בעבירות חמורות נקבע כי:
"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99
מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.99); ראו גם: בש"פ 7524/06
מרדכי נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06)).
ועוד:
"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" (בש"פ 3442/98
מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06
שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06)).
ועוד, נקבע בפסיקה ששאלת מסוכנותו של המשיב תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת: